מלחמת יום הכיפורים – נוסח הנרי

אחרי שבפעם הקודמת פירשתי את הפואטיקה הנסתרת של משה פרץ, היום אדבר על מזמור חתרני הנותן פרשנות חדשה למלחמה ב-73.

למרות שלא מדובר בדואט, השיר מתאר שיחה בין שתי דמויות על מחדלי המלחמה. כאשר הבית מסמל דובר אחד והפזמון דובר אחר.

בית יחידי:

אינטליגנציה רגשית?
אינטואיציה נשית!
אתה אומר לה שאתה
מזדהה איתה רגשית
ואיך אתה לא כמו כולם
אתה מבין בנפש האדם
תגיד על מי אתה עובד?
אולי תגיד כבר את האמת~…

ניתן להבחין שהדובר הראשון מבקר את מורשת גולדה, וטוען שאינה צוידה באינטיליגנציה, אלא משלה אך ורק בעזרת אינטואיציות.
בנוסף, בשורות 3-6, הדובר ממחיש את השיחה בין גולדה לסאדאת, ומראה כאילו ההחלטה להפסקת האש לא התבססה על מצב הכוחות בשטח, או על לחץ מאחת המעצמות, אלא אך ורק על מתק השפתיים של המושל המצרי. כאשר סאדאת אומר שהוא אינו כמו כל כולם, כמו כל הדיקטטורים האחרים, ומסביר שהוא עצמו מונארך נאור והומאני, אשר מבין בנפש האדם,הוא בעצם שולט בגולדה כמו היהודים בכלכלה העולמית.
בשתי השורות האחרונות נשמע קולו של הדובר השני, שמאמין שהדובר הראשון הקצין את המציאות והשתמש בחצאי אמיתות. בעצם, הדובר השני מבקש שיחדל להשתמש בדמגוגיה זולה, ו”יגיד כבר את האמת”.

דמגוגיה זולה
דמגוגיה זולה (אילוסטרציה)

פזמון:

היא עושה לך את זה!
איך היא עושה לך את זה
היא מזיזה את החזה~
חטפת שיגעון מזה
אתה הולך ומתבזה
כי היא עושה לך את זה
תגיד מתי תצא מזה~
ותבין שזהו זה

כבר מקריאה שטחית, ניתן לראות שמדובר במשורר שהוא סוג של עילוי, לאור העובדה שהוא חורז את המילה “זה” שש פעמים בבית אחד.
דובר מספר 2, מסביר, שבדיוק כמו שהומופוב מדחיק את משיכתו המינית לבני אותו המין, כך גם הוא, חסיד גדול של מפא”י, ועל כך נפרט:
בשורות 1-2, דובר 2 מלגלג על נתיותיו הפוליטיות המודחקות. “היא עושה לך את זה”, כאשר ניתן להבין בנקל ש”זה” פירושו ”ציונות פטריוטית וזיקה למדינת היהודים”.
בשורה 3 דובר מספר 2 מוסיף ואומר שדובר מספר 1 מדחיק את הערצתו לחזה של גולדה, כלומר, לחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, אשר מזוהה עם הזרם השמאלני של הציונות והיה קרוב מאוד לליבה של גולדה.
בשורה הבאה, הדובר אינו חודל ממעשיו, ומודיע לדובר הראשון, שבמידה ולא יצא מארון השמאלניות, הוא ימשיך להשפיל ו”לבזות” את עצמו כמו סאבלימינל בפרסומת לקרלו.
כך הוא ממשיך ומלגלג עד סוף הפזמון, ואנו הקוראים נאלץ להמשיך להתעטף בענן המסתורין, האם באמת היה מדובר בחסיד מודחק של מפלגת העבודה? או פשוט הערכה שגויה של הדובר, שמדובר בלא פחות מטעות תמימה…

טעות תמימה טעות תמימה (אילוסטרציה)

משה פרץ: החלוץ הארטיסטי של התקופה

אני מאמין שהרבה יחלקו עלי, אך מבחינתי החלוץ המרכזי באומנות כיום אינו מגיע דווקא מתחום המוזיקה הפופולארית או תחום אחר שיש מאחוריו איזשהו קונצנזוס, אלא דווקא מסגנון אחר שנחשב לדי נחות ופרמיטיבי.

אני מדבר על הסגנון המזרח תיכוני. תוכלו לזלזל כמה שתרצו, אך עד שתהיו בעלי תיארים פיקטיביים כשלי, תגובתכם אינה שווה יותר מאבק.
אתן לכם כדוגמא את הפואמה המרגשת, “אין כמו בבית”, של משה פרץ.

 

 

אורכו של השיר הוא אמנם 3:52,  אך מתוכם יש בסה”כ 1:12 של מילים מקוריות. ההקדמה אמנם עושה רושם ארכני, שכן היא מהווה 20% מהשיר (43 שניות), אך מדובר ביצירה קלאסית שלא נופלת מחמת החלילים ב”אשמור עליך כל היום וכל הלילה”, של קובי פרץ. או אם אנסח את זה אחרת, מדובר במתאבן טוב, לפני ארוחה מעולה.


אין כמו בביט (אילוסטרציה)

בית 1:

נוסע אל הבית מהזמנים הישנים
והחיוך שבלבי עולה על הפנים~~ (סילסולים)
הזכרונות עולים בי והחושים מתבלבלים
מריח הבישול של אמא זה כל כך נעים ~~

בשתי השורות הראשונות של הבית, עושה רושם שמשה כה שמח להגיע הביתה, שהוא אפילו מחייך. אך אז בשורה השלישית, מגיעה התפנית, חושיו מתבלבלים, והוא אינו מבין מה קורה. אישה מבשלת במטבח? אכן בית מהזמנים הישנים…

 
ריח הבישול של אמא (אילוסטרציה)

פזמון:

אין כמו בבית~
שם הכל נכון ואמיתי שומרים עליך
ואת שיריך~~ שרים בחפלה
אחותי רוקדת
וכולנו מריעים לה
הם מנגנים לה~~

משה מבקר בסרקסטיות את מציאות חייו, בעוקצנות שיכולה להשתוות רק לדף של נער מתבגר בבמה החדשה. בבית שלו הכל נכון ואמיתי. האישה במטבח, אחותו רוקדת, וכולם שרים את שיריו כאילו הם באמת אהבו אותם. אך הוא מרגיש מקופח. משה גם רוצה לבשל, משה גם רוצה לרקוד. הוא לא מוכן להכבל לשלשלאות הנורמה החברתית שמגבילות אותו להיות המפרנס העיקרי, להוות את עמוד הטווח של המשפחה, ולהתנות אוהבים אך ורק עם נשים.
בנוסף, מי שיקרא בין השורות יבחין בזלזול כלפי הקהל המריע לאחותו. בעוד שאותו זמר נוהג להדגיש את עיצוריים עדתיים, האות ע’ במילה “מריעים”, רפה, ונשמעת כמו “מריאים”. במידה ונלך בחזרה למקורות, ונחפש את המילה “מריא”, נגיע לפסוק הנ”ל:
”וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יהוה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא.”
משה משווה לציבור קולות של חיות, כאילו היו בלי חיים או יצורים נחותים יותר מן האדם.

 נחותים יותר מן האדם (אילוסטרציה)

אפילוג:

קול תפילה של אבא גורם לי שוב להתרגש
ולהבין שזה נותן לי כוח (כוח, כוח, כוח, כוח)
שהעתיד בפתח~ יבוא עלינו לשלום
כך הוא מברך אותי עושה לי את היום~~

פיזמון 8X

כשאביו של משה מתפלל, רק אז הוא עוזר מספיק כוח בכדי לגשת אליו ולהתעמת. אך מדובר במחזה מגוחך בדיוק כמו ההד של עצמו בסוף השורה השניה. אביו אינו מתייחס אליו ברצינות, אומר לו שמדובר בשגעון חולף, ושבעתיד, בזכות אמונה עוורת בשם, הכל יהיה בסדר. ומשה נאלץ לחזור על עקבותיו כפוף ומושפל.
בסופו של דבר, הרוטינה חוזרת על עצמה, ושמונת הפזמונים הרצופים לאחר אפילוג מבשרים על כך. אימו במטבח, אחותו רוקדת, ומשה עדיין כבול לעבותות המסורת…

 עושה לי את היום (אילוסטרציה)

בסופו של דבר מדובר בשיר בעל רבדים עצומים, ולא מדובר במקרה יוצא דופן, כך מאופיין כל הז’אנר עצמו. בפעמים הבאות אנסה להתמקד במזמורים אחרים. ואמשיך להחזיק אצבעות, אולי אף אצליח לשנות את דעתכם בקשר לסגנון המוזיקלי…

%d בלוגרים אהבו את זה: